בתוך מרחב הדימויים השגורים באמנות בת זמננו, הנוטים ברובם להגיב על המיידי ולהיות צמודים ל'אדמת ההווה', מגיח הפיסול של עודד ניר כלקוח מהוויה אחרת. שלדי העצמות שהוא יוצר ניצבים דוממים כמונומנטים של זמן שעמד מלכת. כישות על־זמנית המבקשת אחר עבר שאינו שייך להיסטוריה או למקום בר זיהוי.
מהו מקור כוחן המהפנט של עבודות אלה? יתכן והוא מצוי דווקא בתחושת הסוד האצור בהן. מדובר כאן בפיסול שנוצר במהלך איטי של מספר שנים, בתוך חלל תעשייתי נטוש ומבלי שנחשף לעיניים ביקורתיות או לדיאלוג עם סביבתו המיידית. זוהי יצירה שאינה נענית בהכרח להגדרות המקובלות מתחומי האמנות והנובעת בעיקרה ממצב מנטלי, המקיים בתוכו דיאלקטיקה בין שאלות אסתטיות ופילוסופיות לבין מצבים פסיכולוגיים. מבני השלדים הגדולים של ניר הם ספק פסלים, ספק דגמים מוגדלים של עצמות, ספק אובייקטים שנועדו לספק דחף אישי. פיסול הכובש את המבט אך שומר על ריחוק; הפועל על נימי הרגש אך אינו מתפענח בקלות.

ניר אינו מסתיר את התהליך המנטלי-נפשי שהיה כרוך בעבודותיו אלה. הדבר הגיע עד כדי כך שלפרקים הוא חש עצמו כחלק מהחומר ממש, כאילו הוא והפסל חד הם. ההזדהות שמתוך קירבה פיזית גדולה והנוכחות החומרית בחלל העבודה הדחוס, הובילה לבריאתם של העצמים הפיסוליים העצומים הללו כתצורות אורגניות הנעדרות כל יחס או התחשבות בחלל העוטף אותן. אי נתינת הדעת לאפשרות קיומם העצמאי של יצירותיו מחוץ לסטודיו, שלא לומר על הצגתם בגלריה או במוזיאון, גרמה למצב הפרדוכסלי בו העבודות גדולות משניתן יהיה להוציאן מהמבנה בו הן נתונות. כעובר שהתפתח בתוך רחם זר או כגוף הנתון בקליפה הצרה למידותיו.
הדבר דומה לחוויות המוכרות מתחום האמנות הגולמית (Art Brut), שהמוטיבציה לעשייתה נובעת ממצב מנטלי של חופש ואותנטיות. ז'אן דובופה, בהתייחסו למניעים המקיימים אמנות מסוג זה, ציין כי היא משקפת את קולו של האיש הפשוט ולא של התיאורטיקן המומחה. "פעולת היצירה נובעת מתוכם בצורתה הטהורה ביותר, חפה מכל פשרות המשנות את דרכי הפעולה ביצירותיהם של מקצוענים", הוא כותב ומוסיף כי אלו הן "עבודות טעונות האוצרות בחובן כל מה שאפשר לבקש מעבודת אמנות: מתח נטאלי עז, כושר המצאה בלתי מרוסן, אקסטזה של שיכרון, חירות מוחלטת [...] יהיה זה נכון יותר לחשוב על ארט ברוט כעל קוטב, כעל רוח המנשבת די בחזקה".

תערוכתו של עודד ניר, "מקדש מעט", הינה מועט המחזיק מרובה. אין היא מאפשרת אלא רמז לפיזיות, לחומריות ולנוכחות הגלומה ביצירתו. צמד חוליות הדג המוצגות בחלל הגלריה וסדרת התצלומים שצולמה בסטודיו של האמן והמוקרנת על הקיר, אינם אלא "חור הצצה" לעולם הממשי של יצירתו. טריטוריה בה הפיסול הוא אינטימי באופיו ומונומנטלי בחזותו, פונקציונלי במהותו ומופרך בצורתו.
 

יניב שפירא 2007